Waiting and Trusting — Kendell Pinkney

After devoting a bit of time at the top of this week’s parasha, Ki Tissa, to practical matters of constructing the tabernacle and descriptions of connected ritual procedures, we find a peculiar juxtaposition of information. To set the scene, Moses has been sequestered on Mount Sinai for 40 days communing with the Divine, while all the millions of Israelites have been situated at the base of this mountain. It is here that the second aliyah opens with the following:

Ex. 31:18-32:1

וַיִּתֵּ֣ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֤ר אִתּוֹ֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י שְׁנֵ֖י לֻחֹ֣ת הָעֵדֻ֑ת לֻחֹ֣ת אֶ֔בֶן כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִֽים׃
וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃

When He [G-d] finished speaking with him [Moses] on Mount Sinai, He gave Moses the two tablets of the Pact, stone tablets inscribed with the finger of G-d.
When the people saw that Moses was so long in coming down from the mountain, the people gathered against Aaron and said to him, “Come, make us a G-d who shall go before us, for that man Moses, who brought us from the land of Egypt—we do not know what has happened to him.”

How odd this is! In the final verse of chapter 31, we find Moses on Mount Sinai caught up in a transcendent moment with G-d, and in the very next chapter/verse, we are whisked to a simultaneous scene where the Israelites are filled with anxiety, and thus demand that Aaron make them an idol to go before them as they continue their exilic journey. 

Both Rashi and Midrash Shemot Rabbah dwell on the question of why the Israelites were so anxious. Afterall, didn’t they know that Moses was going to be on the mountain for 40 days? How could they have turned away seemingly at the very moment when Moses was expected to make his way down the mountain? The above commentators find interesting hints in the Hebrew text to suggest that the Israelites grew worried because they were expecting Moses to descend by a certain time of day, so when he didn’t return then, they grew worried and ha-satan took advantage of their worry by sowing doubt. This interpretation is both impressively clever exegesis and a seriously good read for a Shabbat afternoon. What is more, Rashi and the midrashist’s focus on time has provided me with a useful container to think more deeply about where we are in time.

This coming week, we will slide into the year mark since many of our most cherished communities were met with a virus that forced us to close down, shelter-in-place and socially distance. This process was/has been terrifying and unsettling. We asked ourselves, how long will this pandemic last? How long will I not get to see my loved ones? We have grown tired with the fatigue of waiting and future uncertainty and have looked to experts and scholars to come down from the metaphorical mountain and lead us forward. For the Israelites, this anxiety and uncertainty at Sinai led them to turn away from trust in Moses and in the G-d who they had just encountered in revelation just 40 days before. This raises the relevant question, how will we respond to this extended moment of waiting? Will we persist in trust in our traditions and sense of Hashem, or will we anxiously turn to the various idols that clutter our lives and societies? My hope and prayer is that we feel an increased measure of strength and community at this harrowing moment, and that we will find ways to wait patiently and trust in the process of revelation even if it delays and defies our expectations.

Kendell Pinkney is the Rabbinic Fellow at Ammud: The Jews of Color Torah Academy

Referenced sources

Rashi on Exodus 32:1
כי בשש משה. כְּתַרְגּוּמוֹ, לְשׁוֹן אִחוּר, וְכֵן בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ (שופטים ה'), וַיָּחִילוּ עַד בּוֹשׁ (שם ג'); כִּי כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לָהָר אָמַר לָהֶם לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם אֲנִי בָא בְּתוֹךְ שֵׁשׁ שָׁעוֹת, כִּסְבוּרִים הֵם שֶׁאוֹתוֹ יוֹם שֶׁעָלָה מִן הַמִּנְיָן הוּא, וְהוּא אָמַר לָהֶם שְׁלֵמִים – אַרְבָּעִים יוֹם וְלֵילוֹ עִמּוֹ – וְיוֹם עֲלִיָּתוֹ אֵין לֵילוֹ עִמּוֹ, שֶׁהֲרֵי בְז' בְּסִיוָן עָלָה, נִמְצָא יוֹם אַרְבָּעִים בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז. בְּי"ו בָּא שָׂטָן וְעִרְבֵּב אֶת הָעוֹלָם, וְהֶרְאָה דְּמוּת חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה וְעִרְבּוּבְיָה, לוֹמַר וַדַּאי מֵת מֹשֶׁה לְכָךְ בָּא עִרְבּוּבְיָא לָעוֹלָם, אָמַר לָהֶם מֵת מֹשֶׁה, שֶׁכְּבָר בָּאוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת וְלֹא בָּא וְכוּ' כִּדְאִיתָא בְמַסֶּכֶת שַׁבָּת (דף פ"ט); וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁלֹא טָעוּ אֶלָּא בְּיוֹם הַמְעֻנָּן בֵּין קֹדֶם חֲצוֹת בֵּין לְאַחַר חֲצוֹת, שֶׁהֲרֵי לֹא יָרַד מֹשֶׁה עַד יוֹם הַמָּחֳרָת, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת:

Shemot Rabbah 41:7

וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וְאוֹמֶרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק תָּדִיר בַּתּוֹרָה הֲרֵי זֶה נָזוּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה. חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, מַהוּ חָרוּת, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִרְמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַל תִּקְרֵי חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת מִן גָּלוּיוֹת. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר חֵרוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת. וְרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים חֵרוּת מִן הַיִּסּוּרִין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אִם יָבוֹא מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְיֹאמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל חִנָּם בְּרָאתַנִי בָּעוֹלָם, הוּא אוֹמֵר עַל כָּל אֻמָּה שֶׁבָּעוֹלָם הִשְּׁלַטְתִּי אוֹתְךָ חוּץ מֵאֻמָּה זוֹ שֶׁנָּתַתִּי לָהּ חֵרוּת, הֱוֵי: חָרוּת עַל הַלֻּחֹת. וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה, מַהוּ כִּי בשֵׁשׁ, בָּאוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת וְלֹא יָרַד, לָמָּה, שֶׁהִתְנָה עִמָּהֶם לְאַרְבָּעִים יוֹם אֲנִי מֵבִיא לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה, וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת וְלֹא יָרַד משֶׁה, מִיָּד (שמות לב, א): וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן, רַבָּנָן אָמְרֵי הַשָֹּׂטָן מָצָא אֶת יָדָיו אוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁהָיָה משֶׁה נִרְאֶה תָּלוּי בֵּין הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְהָיוּ מַרְאִין אוֹתוֹ בָּאֶצְבַּע וְאוֹמֵר: כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ. אוֹתָהּ שָׁעָה עָמַד עֲלֵיהֶם חוּר וְאָמַר לָהֶם קְצִיעֵי צַוָּארַיָא, אֵין אַתֶּם נִזְכָּרִים מַה נִּסִּים עָשָׂה לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִיָּד עָמְדוּ עָלָיו וַהֲרָגוּהוּ. נִכַּנְסוּ עַל אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן, וְאָמְרוּ לוֹ כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂינוּ לָזֶה כָּךְ אָנוּ עוֹשִׂים לְךָ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אַהֲרֹן כָּךְ נִתְיָרֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, ה): וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו, מַהוּ מִזְבֵּחַ, מִן הַזָּבוּחַ שֶׁלְּפָנָיו. דָּבָר אַחֵר, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ, בִּקְשׁוּ לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ עִמּוֹ וְלֹא הִנִּיחַ לָהֶם, אָמַר לָהֶם הַנִּיחוּ לִי וַאֲנִי בּוֹנֵהוּ לְעַצְמִי שֶׁאֵין כְּבוֹדוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ שֶׁיִּבְנֶה אוֹתוֹ אַחֵר, וְאַהֲרֹן נִתְכַּוֵּן כְּדֵי לְאַחֵר הַדְּבָרִים, אָמַר, עַד שֶׁאֲנִי בּוֹנֵהוּ לְעַצְמִי משֶׁה יֵרֵד, בָּנָה אוֹתוֹ וְלֹא יָרַד. מִיָּד (שמות לב, ו): וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת, וְהַנָּבִיא צוֹוֵחַ (צפניה ג, ז): אָכֵן הִשְׁכִּימוּ הִשְׁחִיתוּ כֹּל עֲלִילוֹתָם. (שמות לב, ו): וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק, בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא יְשִׁיבָה אַתָּה מוֹצֵא שָׁם תַּקָּלָה, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדוֹר הַמִּגְדָּל, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יא, ב): וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, וּמַה תַּקָּלָה הָיְתָה שָׁם (בראשית יא, ד): וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר. (בראשית לז, כה): וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם, וּכְתִיב (בראשית לז, כח): וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף. (במדבר כה, א): וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים, מַה תַּקָּלָה הָיְתָה שָׁם, (במדבר כה, א): וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב, וּמָה הָיָה בְּסוֹפָן (במדבר כה, ט): וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים וגו', וְאַף כָּאן יְשִׁיבָה שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וגו', אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, הֵם קָמוּ לְצַחֵק בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאַתָּה יוֹשֵׁב כָּאן (שמות לב, ז): רֵד. אוֹתָהּ שָׁעָה בִּקֵּשׁ משֶׁה לֵירֵד, וּמָצָא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וְנִתְיָרֵא מֵהֶם וְלֹא יָרַד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים ט, יט): כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה. מֶה עָשָׂה משֶׁה הָלַךְ וְאָחַז אֶת הַכִּסֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כו, ט): מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּא פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ. פָּרַשׂ וְהֵגֵן עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ (דברים ט, יב): קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה, אָמַר לוֹ מִתְיָרֵא אֲנִי. בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גְּדוֹלִים הָעֲוֹנוֹת, אֶתְמוֹל מְנַגֵּחַ אוֹתָם, וְעַתָּה מִתְיָרֵא מֵהֶם. כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה, חֲמִשָּׁה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה הָיוּ שָׁם, אַף וְחֵמָה וְקֶצֶף וְהַשְּׁמֵד וְהַשְּׁחֵת. אוֹתָהּ שָׁעָה בָּאוּ שְׁלשָׁה הָאָבוֹת וְעָמְדוּ בִּשְׁלשָׁה מֵהֶם, נִשְׁתַּיְרוּ אַף וְחֵמָה, אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים בְּבַקָּשָׁה מִכִּסֵּא כְבוֹדֶךָ עֲמֹד אַתָּה בְּאֶחָד וַאֲנִי בְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ז, ז): קוּמָה ה' בְּאַפֶּךָ, וַאֲנִי אֶעֱמֹד בְּחֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, כג): וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ. מִיָּד אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רֵד, יְרִידָה הִיא לְךָ, אָמַר לוֹ לָמָּה, (שמות לב, ז): שֶׁשִּׁחֵת עַמְךָ, אָמַר לוֹ משֶׁה עַכְשָׁו אַתָּה קוֹרֵא אוֹתָם עַמִּי, אֵינָן אֶלָּא עַמְּךָ, (שמות לב, יב): שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי לֹא זָז משֶׁה מִתְּפִלָּה עַד שֶׁקְּרָאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, יד): וַיִּנָחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי שֶׁהָיָה בָּהֶם יֵצֶר הָרָע עוֹשִׂין עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא אֲנִי עוֹקֵר מֵהֶם יֵצֶר הָרָע וְנוֹתֵן לָהֶם לֵב בָּשָׂר, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (יחזקאל לו, כו): וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר.